היום, יום כיפור תשע"ו 23/9/15,
יום ההולדת של סבתא שלי, שהיתה חוגגת היום 95 אם היתה איתנו.
כשהייתי ילדה ביליתי חלק גדול מהזמן
אצל סבא וסבתא שלי. ראיתי אותם כמעט על בסיס יומיומי ובחופשות ישנתי אצלם לא
מעט. גם כשגדלתי והגעתי לתיכון המשכתי להגיע ולבלות איתם בכל יום אחרי הלימודים. ישבנו יחד לאכול צהרים. בקיץ לגמתי חצי כוס מהבירה של סבא ובחורף סבא
היה קוטף תפוזים מהעץ שבגינה ומכין לי מיץ תפוזים סחוט טרי ומסונן כל יום!
גם כשסבתא שלי חלתה באלצהיימר ואושפזה
במוסד, ביקרתי אותה כמעט כל יום, סיימתי לעבוד ודהרתי למוסד שנסגר לקבלת
אורחים, אבל נתנו לי להיכנס ולשבת איתה רבע שעה.
בימים ההם כשביליתי אצל סבתא, היא סיפרה לי סיפורים. בראש השנה היא סיפרה את סיפורם של שלושת הספרים -
בראש השנה נפתחים שלושה ספרים, ספר של
צדיקים, ספר של רשעים וספר של מי שבין לבין.
מי שכתוב בספר של הצדיקים נחתם לחיים,
מי שכתוב בספר הרשעים נחתם למוות, כל השאר שכתובים בספר השלישי נבחנים בימים שבין
ראש השנה ליום הכיפורים ולכן אלה ימים של תפילות וביום הכיפורים בלילה עולה היד
שלהם לשמים וחותמת באחד הספרים - של הצדיקים או של הרשעים ואז נקבע גורלם.
כמובן שכל שנה בין ראש השנה ליום
הכיפורים הייתי ילדה נהדרת ובכל יום כיפור ניסיתי להישאר ערה כדי לראות את היד
שלי עולה לשמים ובאיזה ספר היא חותמת, אבל פספסתי שנה אחרי שנה.
היום, שנים אחרי שנפרדתי מסבתא שלי
עדיין הסיפור מלווה אותי כל שנה בימים האלה שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
השנה בדיוק בימים האלה שבין ראש השנה
ליום הכיפורים יצא לי להכין שולחן לבר מצווה שכולו תפילות - תפילין, טלית, כיפה,
סידור.
כשפיסלתי את התפילין, הטליתות, הכיפות והספרים
הקטנים על המאפינס ועל העוגיות, המחשבות נדדו לפעם, לפני 35 שנים שהייתי יושבת עם
סבתא ביום כיפור ומקשיבה לסיפור על ספר החיים.
