יום ראשון, 30 באפריל 2017

43 ימי זכרון

ילדה בת 5, אולי קצת פחות, אולי יותר.
מספרים לה שהאיש הזה שהיא קוראת לו אבא הוא לא בדיוק אבא שלה. הוא כן. אבל יש עוד אבא. אחר. זה שהלך למלחמה ולא חזר ממנה.
היא מסתכלת על תמונות של איש, זר, שהיא לא מכירה וגם לא יכולה להכיר והוא אבא שלה.
לא ממש מבינה את המשמעות.
מקשיבה לסיפורים על האיש הזה מאנשים שהוא כל כך חסר להם, מאנשים שכל כך מתגעגעים אליו.
אבל הוא לא חסר לה ואין לה למה להתגעגע.
סיפורים מרגשים, סיפורים עצובים, סיפורים מצחיקים.
אבל הם רק סיפורים.

ילדה בת 12 עומדת ליד אבן גדולה בין המון אבנים והמון אנשים.
אבנים ושמות.
ובכי. המון בכי.
עומדת שם, מקשיבה, מביטה ומבינה.
מבינה מי נמצא שם מתחת לאבן.
היא לא עצובה. היא כועסת. היא מבולבלת. בעיקר מתוסכלת.
אחרי המפגש עם האבן היא יודעת מה חסר. היא מרגישה געגוע למשהו שאף פעם לא היה לה.


כבר לא ילדה בת 43, לא יכולה להסביר אותו, את הגעגוע למשהו שלא היה לך.
מסתכלת על תמונות, שומעת עוד ועוד סיפורים שאף פעם לא נגמרים.
מסתכלת על כל מה שהפסיד, על כל מי שהפסיד.
כל מה שלא חווה, שלא ראה, שלא הכיר.
חושבת על כל מה שיכול היה להיות אם לא הרגע ההוא.
אם לא השנייה ההיא שבה הכל נגמר.