באוגוסט 2010 יצא לאור הספר "עוגות שעושות מסיבות", ספר לעיצוב עוגות ועוגיות שהגינו, יצרנו, ערכנו וכתבנו לילך מ"העוגות של לילך" ואני.
"עוגות שעושות מסיבות" הוא ה"בייבי" הראשון שלנו, וכיאה ל"בייבי" ראשון, תהליך ההיריון והלידה היו חוויה מרגשת, כואבת, מפתיעה, מתישה, סוחטת ומשמחת (אני יכולה לחשוב על עוד כמה מילים, אבל אחסוך מכם).
החלטתי לשתף בחלק מהתהליך שעברנו מרגע תחילת העבודה על הספר.
אני מקווה שההצצה הזו לא תביא אלי את המועצה לשלום הילד!!
חמישה שבועות של הזנחה פושעת של הבנות, של הבעלים, של הכביסות (כאילו שהיינו עושות את זה לפני), של הבישולים, של הקניות, של הכלים, של הכל.
קצת אחרי שהתחיל החופש הגדול, לילך ואני ארזנו את עצמנו ופתחנו חמ"ל בסטודיו שלי. בכל יום מצאת החמה ועד צאת הנשמה לשנו, צבענו, רידדנו, עטפנו, קרצנו, ציירנו, פיסלנו, אפינו וזילפנו.
לילה אחד מצאנו את עצמנו בשעה 2:00 יושבות מול טירה ענקית, לילך מגלגלת כדורים קטנטנים בגוונים שונים של אפור ואני מועכת אותם ומדביקה אחד אחד לטירה.
אלו היו שבועיים מתישים, אבל לא הרגשנו את התשישות שנבלעה ברגעי ההשתטות, הצחוק והכייף.
אחרי שבועיים עמדו בסטודיו 30 עוגות עם עוגיות מקושטות תואמות לצידן.
כשהכל היה מוכן לצילומים נפתחה דלת הסטודיו וזרמו פנימה שקיות שלenter, sofi , סוהו ועוד, עמוסות כלים ואביזרים מדהימים שהגיעו יחד עם הסטייליסטית מאיה לבנת-הרוש ובעקבותיהם מצלמות, תאורה, חצובות, עדשות ומיניהם יחד עם הצלם אנטולי מיכאלו.
במשך ארבעה ימים מהבוקר עד הלילה צילמנו את כל העוגות, העוגיות ושלבי העבודה השונים של כל עוגה. זה היה מדהים לראות איך התמונה הולכת ונבנית בשלבים - מוסיפים, מזיזים, משנים, מחזירים - איך כל תזוזה ולו הקטנה ביותר של אחד הכלים סביב העוגה וכמובן זווית הצילום, משנה את התמונה.
כך למשל נראה סט הצילום של עוגת "הכבשה רוזי"
וכך נראתה התמונה הסופית שצילם אנטולי, שנכנסה לספר.
הכל זרם לנו נפלא, שלושה שבועות של עבודה מטורפת ומהנה של עיצוב עוגות ועוגיות כמו שאנחנו אוהבות. עכשיו, הגיע השלב להסביר את מה שעשינו. גם את זה אנחנו עושות כבר שנים בסדנאות שאנחנו מעבירות, בדיבור ובהדגמה מול אנשים.
אם חשבנו שזה יהיה קצת קשה - טעינו, זה היה מ א ו ד קשה עד שבשלב כלשהו לא חשבנו שנצליח. מסתבר שלהסביר בהדגמה ועם תנועות ידיים הרבה יותר קל מאשר לכתוב. גם שחשבנו שכתבנו הסבר ברור, מי שקראה את ההסברים שלנו, לא הבינה למה אנחנו מתכוונות, בסופו של דבר הבנו שאין לנו ברירה אלא לכתוב את ההסברים כאילו מישהו שאין לו שום מושג בתחום יושב להכין את העוגה.
אין ספק שהשבועיים של כתיבת המלל היו סיוט ! שבועיים של אינספור הגהות, מחיקות, תסכולים וניסיונות להבין אחד את השני.
העבודה לא הסתיימה עם סיום הכנת החומר המצולם והכתוב, גם השילוב ביניהם היה תהליך ארוך ומייגע כשלעצמו, שבמהלכו נלחמנו כמו שתי לביאות על השם של הספר ועל תמונת הכריכה וניצחנו במלחמה.
סיימנו את הגרפיקה, הודינו לכולם (טוב, כמעט לכולם), הקדשנו את הספר באהבה לעמית ועומר – ולאלו שלא מעודכנים, ללילך שתי בנות שקוראים להן עמית ועומר ולי שתי בנות שקוראים להן עמית ועומר – כך שלא היה לנו קשה להחליט בנושא ההקדשה.
שבועיים לאחר מכן עמדתי כולי נרגשת ליד מכונות ההדפסה שפלטו את הספרים הראשונים שלנו החוצה.
בסופו של דבר, ובמלוא הצניעות כמו כל אמא, התוצאה המרהיבה מדברת בעד עצמה. זה בדיוק ה"בייבי" שחלמנו עליו.
וכנהוג בכל הצצה מאחורי הקלעים שמכבדת את עצמה ... סיפור פיקנטי!!!
התכנון המקורי של עוגת ה"נהג חדש" היה עוגה עם ציור של מכונית ועוגיות מכונית בגווני צהוב, אדום ושחור.
כשכל העוגות היו מוכנות שתינו לא היינו שלמות לא עם העוגה ולא עם העוגיות ובסוף יום הצילומים הראשון כשראינו את התמונות הגענו למסקנה שזה לא ילך ומתחילים מחדש.
בין הכלים שמאיה הביאה לצילומים היה סט משגע עם ציורי מכוניות בצבעים פסטליים וההשראה הגיעה מהכלים – התחלנו מחדש את העוגה, אפינו עוגיות חדשות ובסוף יום הצילומים השלישי צולמו תמונות חדשות של עוגת המכונית והעוגיות.
תשפטו אתם מהי התמונה המנצחת: התמונה שנכנסה לספר (מימין) או התמונה שנגנזה (משמאל) ????
היה כייף, כייף שהיה, חבל שנגמר. הכי קשה היה לחזור לעבוד לבד בסטודיו, בלי האקשן, בלי השותפות, בלי הצחוקים, בלי החוויות.
ולסיום תודות (כן, היו שניים ששכחנו להוסיף לרשימת התודות המכובדת שלנו):
לעמית (שלי), שלאחר מס' ניסיונות כושלים למצוא את התנוחה המושלמת לבת הים (כל תנוחה שניסיתי נראה היה שבן אנוש, או בת ים לענייננו, לא יוכל לבצע) עמית פילסה לה מקום, נשכבה על הרצפה ודגמנה לי את פוזת בת הים (והיא ממשיכה לעשות את זה עד היום לכל מי שמראה התעניינות כלשהי בספר – גם באמצע סטימצקי).
ולגעש (אחי המקסים) איש הקייטרינג שלנו, שתיזז, טרח ודאג לצייד אותנו במאכלים מושקעים כדי שחלילה לא נרזה במהלך העבודה על הספר.
