מיתוש: הרפתקה ברומא

מי שמכיר אותי שואל את עצמו מה היא עושה ברומא? זה הרי ברור לכולם שאני לא מסוגלת לעזוב את הבנות שלי ליותר מלילה אחד אצל סבתא וגם אז כבר למחרת בבוקר אני מתדפקת על הדלת והן חוזרות הביתה, אז שאני אסע לחו"ל? לסופ"ש? ועוד עם חברה? אין ספק שנשברו כאן כמה שיאים בבת אחת!!!

אבל (ועכשיו אני מסתכנת בלהישמע פולניה זקנה) החיים מובילים אותנו לדברים ולמקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם.

הכל התחיל דווקא בזקנה מרוקאית מאשקלון שהתקשרה ונרשמה לקורס המקיף לעוגות ועוגיות שאני מעבירה בסטודיו, אלא שלמפגש הראשון בקורס במקום הקשישה המרוקאית, הגיעה ג'ולי, צעירה בלפחות 30 שנה ובכלל איטלקיה מאור יהודה (עד עכשיו לא ברור לי איך הגעתי להחלטה שהיא זקנה? למה חשבתי שהיא מרוקאית? ולמה מיקמתי אותה באשקלון???)

אז כבר בשיעור השני של הקורס זכינו לטעום מהפוקצ'ות המדהימות שג'ולי מכינה וקצת אחרי גם את הגלידות הממכרות שלה ויום אחד היא הראתה לי אתר של בחורה בשם מולי שמכינה עוגות משגעות באיטליה. אחרי ההתלהבות ראינו שמולי מעבירה סדנאות באיטליה, בין היתר ברומא, וג'ולי השתעשעה ברעיון לנסוע לאחת הסדנאות שלה ואני זרמתי, כשבעצם זה היה די ברור שאני סתם משתעשעת במחשבות ושאין שום סיכוי שזה יקרה.

אני לא יודעת איך ומתי זה הפך להיות אמיתי, אבל ביום חמישי 8/12/11 בשעה 03:00 לפנות בוקר, אמא שלי הורידה אותנו בכניסה לטרמינל ואחרי 3 שעות הייתי על המטוס לרומא.

אחרי כמעט 4 שעות בהן הייתי מחוצה לחלון המטוס (מביטה במבטי רחמים על ג'ולי שהופכת אט אט לסרדין מכווץ בשעה שהבחור, החסון משהו שישב לידה התרווח לו בנחת על הכיסא שלו ועל מחצית משלה...) ישנתי לסירוגין וכמעט גמרתי את הסוללה של המצלמה בהתלהבות של ילדה בת 7 שבחיים שלה לא ראתה עננים (הכל כדי לגלות שבדרך חזרה היה הרבה יותר יפה, אבל הייתי מחוצה שוב כמו סרדין אל החלון הקפוא והמצלמה היתה סגורה בתא שמעל) נחתנו ברומא!!!

להפתעתי, לא התרסקנו, לא נחתנו נחיתת חירום ואנשי אל-קעידא לא חטפו אותנו לבנגלדש!

והטיול ברומא יצא לדרך... במשך 3 ימים טיילנו, ראינו, צילמנו, קנינו, אכלנו, טעמנו, הרחנו, נשמנו רומא ...

אחרי שנחתנו הלכנו להתמקם בדירה של ההורים של ג'ולי, דירה קטנטנה ומהממת וממנה יצאנו לקרוע את העיר.

כמובן שהביקורים הראשונים שלנו בעיר היו בשתי חנויות מדהימות שמוכרות ציוד לקונדיטוריות בכלל ולעוסקים בבצק סוכר בפרט.

קודם הסתחררנו בביקורנו ב- tervi

ואח"כ הזלנו ריר ב- peroni

כמובן שהסיבוב הראשון בכל חנות היה איסוף מכל הבא ליד והעמסתי את סלסלת הקניות שלי בכל טוב, הסיבוב השני שלי היה החזרת 95% מהדברים למקום ועדיין יצאתי משם בנזקים לא קטנים אבל שווים ביותר J

טיילנו בסימטאות המדהימות של רומא

אכלנו את הפיצה הכי טובה בעולם אצל roscioli ואת הגלידה הכי טובה עולם של giolitti

טיילנו בשוק איכרים צבעוני ושוקק

ולא פסחנו על אף חלון ראווה עם עוגות מעוררות תאבון

בשיטוטנו עברנו על פני גשר Ponte Garibaldi שפשוט אי אפשר להישאר אדישים ליופי שלו ועשיתי לו בוק שלא היה מבייש ילדה בת 12 שמצטלמת לבתמצווש שלה

גם ארוחת ערב טריפוליטאית מסורתית מעולה חיכתה לנו ברומא - ביום שישי בערב הלכנו לקידוש אצל ההורים של ג'ולי (אני לא מאמינה שהייתי צריכה לטוס לרומא כדי לקבל ארוחה טריפוליטאית כשכל הדודות שלי יושבות להן במרחק של 35 דקות ממני ...)

כשסיימנו את ארוחת הערב ואחרי שישבנו לקשקש קצת בעברית,קצת באנגלית, בהרבה איטלקית ובתבלון גרמנית, אמא של ג'ולי נתנה לנו טרמפ בטוזנלדה, הלוא היא פיאט 500 ילידת 1972, שאי אפשר שלא להתאהב בה ממבט ראשון ... (כן, איכשהו שלושתנו נכנסנו ...)

ואז הגיע יום ראשון בבוקר הרגע שבשבילו התכנסנו ובאנו לרומא.

בשעה 10:00 התייצבנו במסעדה חביבה ביותר ומולי ובעלה קיבלו את פנינו בהתלהבות (אנחנו האורחות מישראל - כאילו דא!). השולחנות היו מסודרים עם כל הציוד והחומרים לביצוע המשימה, תלינו מעילים, לבשנו סינרים מתוקים והתחלנו להכין עוגות.

לא היה פשוט לשבת בחדר עם חבורת נשים שכולן מדברות רק איטלקית, ואני יודעת רק 4 מילים – רומא, פסטה, פיצה וגרציה. אז בלית ברירה נאלצתי לצ'פח את ג'ולי במרפקיות בכל פעם שכולם צחקו מאיזו בדיחה ואני התחלתי עם "מה קרה?" "מה היא אמרה?" "מה היה?"...

בצהרים ישבנו לאכול במסעדה, ארוחה בת 3 מנות. אני בטוחה שלולא הקושי הקטן שאני לא אוכלת ירקות וגבינות, הייתי מאוד נהנית מהאוכל. למנה ראשונה הגישו לנו אנטיפסטי עם כדור מוצרלה, אני אכלתי פרוסת לחם. למנה העיקרית הגישו לנו עוף מעולה עם ערימת עשבים לידו (לא חשבתי שאני דומה לעז, אבל מילא), אני אכלתי את העוף עם פרוסת לחם. ולמנה האחרונה הגישו לנו טריקולד ואני מאמינה שהתמונה תדבר בעד עצמה (כן, ככה שיעשעתי את עצמי כשכולן קישקשו סביבי באיטלקית).

אחרי האוכל חזרנו לעבוד במרץ ובשעה 19:30 עמדו עוגות לתפארת.

אחרי חיבוקים, נישוקים, צילומים והחלפת מתנות יצאנו לדרך ללילה האחרון שלנו ברומא.

והנה יצירת האומנות שלי שלכבודה נולד הפוסט הזה.

יצירה שעברה מסע שלידו ההליכה מתימן לארץ ישראל נראית כמו משחק ילדים ... שעה של נסיעה באוטובוס עם נהג מטורף שלא יודע להאט, אלא רק ללחוץ על הברקס כשצריך לעצור, בנסיעה רוטטת על גבי רחובות האבן ברומא, מנוחה של 5 שעות ונסיעה או יותר נכון טיסה בגובה נמוך לעבר שדה התעופה כשבחוץ משתוללת הרוח, הברקים מאירים את הדרך והרעמים נשמעים כאילו מפגיזים אותנו, נסיעה על העוקם בתוך מקרן השיקופיות של צוות הביטחון, טיסה של 3 שעות בין הרגליים שלי ונסיעה קצרה בבגאז' של מוסטפא, עד שהגיעה בשלום יחסי לשיש במטבח!!!