מי שהספיק להכיר אותי (או במקרה הזה מי
שקורא את הבלוג המרתק שלי) יודע שאני לא יכולה לסבול סרטים זרים. במיוחד בצרפתית.
ישר עולה לי לראש לואי דה פינס המכוער עם הסרטים הלא מצחיקים שלו, שנאלצתי לראות
אותם, שבת אחרי שבת, אחרי שבת, פעם מזמן בימים בהם היה רק הערוץ הראשון.
אז זה ברור שכשחברה הציעה לי ללכת לסרט
"מחוברים לחיים" קודם כל אמרתי לא! כי מעבר לזה שהסרט צרפתי, זה סרט על
נכה, בכיסא גלגלים עם פיליפינית צמודה בצורת שחום עור אימתני. מה כבר יכול להיות
מעניין בזה?
גם אח"כ אמרתי לא! כי זה ארוך
בטירוף! איך אני יכולה לשמוע צרפתית במשך כמעט שעתיים?
המשכתי עם לא! כי בפוסטרים אין אף אחד
חתיך, אין סיפור אהבה ... איזה תוכן כבר יהיה לזה ???
לא יודעת איך זה קרה (אולי בגלל שהבטיחו
לי שאם הסרט לא יהיה טוב, אני לא אשלם ?!?!?(, מצאתי את עצמי אתמול ב- 21:30, באולם קולנוע מול סרט צרפתי,
ארוך, עם מיגרנה קלה, על נכה והפילפין שחום העור שלו, בלי סיפור אהבה ובלי חתיכים
(למרות שבעניין החתיכים יהיה מי שיחשוב אחרת ...) ונהניתי !!!!!!!!!! מאוד!!!!!
בקיצור, סרט מקסים, מרגש, משוגע, מצחיק
וסוחף, עם שחקנים מצויינים. לקראת הסוף הצטערתי שהוא עומד להיגמר, הייתי יכולה
להמשיך ולראות עוד!
עכשיו אני כאן לשכנע גם אתכם, מנסה
להבין האם אני מול פרק ג' של חיי – מבקרת סרטים ?!?!?
לכו בהמוניכם.
איזה מצחיק, אני חושבת בדיוק אותו דבר על לואי דה פינס ועל הסרטים שהיו כשהיינו ילדים. היום אפשר לראות את כל סרטי קומדיה לצפייה ישירה כך שלא חייבים לתפוס את הטלוויזיה אבל פעם היתה רק טלוויזיה אחת ולא היה מחשב.
השבמחק